פס"ד בטענת התיישנות בנוגע לזכויות עפ"י צוואה

השופט שאול שוחט:

1.      ערעור על פסק דין חלקי בתמ"ש 059530/04 ותמ"ש 059530.2/04, שניתן ביום 15.9.09, על-ידי בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב-יפו (כב' השופט י. גייפמן), ועל החלטת ביניים מיום 4.10.2006. שניתנה במסגרתו.

העובדות הצריכות לעניין

2.      המשיבים הינם אחים. המערערת היא דודתם.

3.      סבתה של המערערת והסבתא רבא של המשיבים, גב' פ.ב. ז"ל, הלכה לבית עולמה ביום 25.1.90, והותירה אחריה צוואה. הצוואה קויימה ביום 13.4.1992. על פי הצוואה ירש את עזבונה בעלה, מר ש.ב. ז"ל.

4.      מר ש.ב. ז"ל (להלן: " המנוח") הלך לבית עולמו ביום 21.3.1990, והותיר אחריו צוואה. הצוואה קוימה ביום 11.12.1990. על פי הצוואה ירשו את העיזבון בתו, גב' ר.ב. ז"ל ונכדתו, היא המערערת. בסעיף 4 לצוואה הורה המנוח: " אני מצווה, שבמידה ובתי ונכדתי יקבלו את הדירה, הן רשאיות למכרה רק לאחר עבור 5 שנים מיום מות אשתי ואני, ובמשך השנים האלה עליהן להשכירה בשכירות לא מוגנת וההכנסות נטו מיועדות לניניי ר. וק. ו, ילדיה של נכדתי ל.ו. מבית ב." (הם המשיבים ש.ש.).

5.      הדירה המדוברת נמכרה על-ידי אם המערערת (שהיא גם סבתם של המשיבים) והמערערת ביום 22.6.93, בחלוף 3 שנים ממועד פטירת המנוח, כשנתיים לפני המועד שקבע המנוח כמועד ראשוני למכירת הדירה.

ההליכים לפני בית משפט קמא

6.      למעלה מחלוף 10 שנים מאז נמכרה הדירה, ביום 12.12.04,הגישו המשיבים תביעה נגד המערערת בעניין דמי השכירות לתקופה ממאי 1990 ועד מאי 1995, הן בגין שכר דירה שהתקבל בפועל (בתקופה בה הייתה הדירה מושכרת) והן בנוגע להפסד שכר דירה, ובסה"כ 80,000 ש"ח לפי מפתח של 600 ש"ח בחודש.

7.      המערערת הגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה מטעמים של היעדר עילה והתיישנות.

בית משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטת ביניים מיום 4.10.2006. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות הבהיר בית משפט קמא, כי מאחר שטענת המשיבים היא שנודע להם על דבר הצוואה אך 4 שנים טרם הגשת התביעה טענה זו ראוי שתתברר במסגרת ההוכחות.

8.      ביום 15.9.09 קיבל בית משפט קמא את התביעה וקבע את הסכומים אותם זכאים המשיבים לקבל מעזבון סבתם הגב' ר.ב.  ז"ל (הזוכה על פי הצוואה) או מיורשיה (המערערת היא יורשת של העזבון), תוך שהוא דוחה את טענות ההגנה של המערערת, בין השאר גם את הטענה בדבר התיישנות התביעה.

מכאן הערעור.

9.      המשיבים לא הגישו עיקרי טיעון ואף לא התייצבו לדיון בערעור. בפתח הישיבה, שהתקיימה ביום 9.1.2012, הבהרנו את הנסיבות שהביאו אותנו להחלטה כי הערעור יתברר בהיעדרם (עמ' 4-5 לפרוט').

בהמשך אותה ישיבה (עמ' 8 לפרוט') הודיע ב"כ המערער כי, הוא בוחר למקד את טענותיו בערעור ב-3 טענות שנטענו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו:

א. בית משפט קמא שגה משדחה את טענת ההתיישנות ומשקבע, כי נדרשת מן המשיבים "ידיעה בפועל" זאת בשעה שאין דרישה כזו בחוק ומרוץ ההתיישנות מתחיל במועד קיום צוואת הסב, קרי ביום 13.4.1992, שאז קמה חזקה בדבר ידיעת המשיבים על זכותם לפי הצוואה (ס' 1-7 לפרק הטיעון המשפטי בהודעת הערעור);

ב. לחילופין,בית משפט קמא שגה משלא ייחס חשיבות לעובדה, כי אמם של המשיבים ידעה כבר בשנת 1993 על מכירת הדירה ועל כן "יש לייחס ידיעה בפועל זו של אמם של המשיבים, למשיבים ומרוץ ההתיישנות, מסתיים - לכל המאוחר - בתאריך 31.12.2000" (ס' 10 להודעת הערעור).

ג. דמי השכירות שנפסקו לא הוכחו כדבעי (ס' 11-13 להודעת הערעור).

דיון והכרעה